ביקורת: "עוזרת בית" (MAID), נטפליקס אלימות מהי?

הסדרה "עוזרת בית" מבוססת על ספר זכרונות שהפך לרב מכר. הדמות הראשית בסדרה אלכס, אותה משחקת מרגרט קוואלי, היא מנקה ואם לילדה בת שנתיים, אשר לא תמיד מסתדרת. זכרונות על אהבה, מעגל האלימות, ושירותים מלוכלכים כמו בחיים האמיתיים.

בספר זיכרונותיה משנת 2019, "Maid: Hard Work, Low Pay, and a Mother's Will to Survive", סטפני לנד כותבת בכנות על הניסיון לגדל את בתה הצעירה תוך כדי עבודתה כעוזרת בית להשכרה. כעת, עיבוד חדש בעל 10 פרקים בנטפליקס מביא את הסיפור של לנד לטלוויזיה.

רוב דרמות הטלוויזיה שעברו עיבוד מספרים מזוהות בכתוביות הקרדיטים בפתיח כ-"מבוססות על", אך עוזרת בית עם הכתובית "בהשראת", ויש להוסיף הרבה חומר בדיוני חדש לתמהיל בכדי שיהפוך להשראה בלבד. זה כולל כמה דמויות חדשות, שלא הופיעו בספר, וחלקן אף גמרו לשינוי המיקומים והאירועים בפועל.

אבל לנד מאשרת את הגישה היוצרת של העיבוד הטלוויזיוני – והצוות היצירתי עשה עבודה נהדרת שהפך את הסיפור הזה לכובש וקשר בין המפיקים הבכירים: השחקנית מרגוט רובי, תסריטאי הטלוויזיה הוותיק והמפיק ג'ון וולס, ומולי סמית מצלר – תסריטאית ומפיקה שבין התסריטים שכתבה "Orange Is the Black Black" ו-"Shameless".

"עוזרת בית" מתחילה מיד בקש ששבר את גב הגמל. אלכס, חולמת להיות סופרת, בת 25 מצפון לסיאטל, שוכבת ערה ורואה את האיש שזה עתה סיים איתה ויכוח באמצעות חבטה אשר הותירה חור בקיר. כשהיא בטוחה שהוא נרדם, היא אוספת את בתם בת השנתיים, מאדי, ועל קצות האצבעות הן נסות מהספק בית ספק קארוון שהם חולקים. היא ומאדי עומדות להיות דרות רחוב בפעם הראשונה, אך לא האחרונה.

על פני עשרת הפרקים של "עוזרת בית", שעלו לראשונה לאוויר ביום שישי (01.10.2021) בנטפליקס, עוברות אלכס (מרגרט קוואלי) ומאדי (ריליה נווה וויט) מסע מר, מעגלי ומתסכל מאוד בתחומי העוני. הן עוברות ויוצאות ממקלטים לנשים אשר עברו התעללות וסבלו מאלימות במשפחה, בתים מחולקים, בתי חברים וקרובי משפחה, והנה ספויילר סורי – המצב העגום במיוחד לא נגמר, והן חוזרות לספק בית ספק קרוואן. חישוב טיפוגרפי צץ על המסך עם הסכום בפועל של הכספים הפוחתים מרגע לרגע של אלכס כשהיא שואבת גז או מקבלת החלטות רכישה מייסרות בחנות נוחות בתחנת דלק.

בסופו של דבר נזרק לעברה של אלכס רעיון לעבודה כעוזרת בית להשכרה בחברה שירותי ניקיון. כדי להשיג את התפקיד הזה, היא חייבת למצוא מישהו שישגיח על בתה. מכיוון שאין ברשותה כסף לשלם לבייביסיטר, האופציה היחידה והמסוכנת שנשארה לה היא: אמא שלה, פאולה האמנית הרב תחומית, רוחניקית היוצרת פסלים וציורים פראיים, עם שיער פראי ועיניים פראיות. את דמותה של האמא מגלמת אנדי מקדואל, אשר צללה והיטיבה לשחק את דמותה המאנית-דפרסיבית עם כל האש והאנרגיה הדרושה.

אין זה מפתיע שספרה הצנוע והפשוט של לנד, עם תיאוריו הקשים של עבודות ניקיון הבית שלקחה על עצמה לפרנס את עצמה ואת בתה, השתנה באופן קיצוני – רק קווי המתאר הרחבים ביותר של סיפורה, יחד עם החבטות וההיתקלויות נשמרו.

מה קיבלנו? הרחבות בסיפור של לנד אשר נוטות לקווים עלילתיים קלישאתיים הקשורים למחלות נפש, אלכוהוליזם וסיפורי גמילה. הכל עשוי היטב אבל מאוד מסחרי. בעידן שרצח ואלימות על המסך כל כך מרקיעים כמו לדוגמה ב-"משחק הדיונון" (גם היא של נטפליקס), הקטעים העוסקים ישירות באלימות בתוך המשפחה הם בעלי משמעות טובה, אבל פחות יוצרים דרמה. אנחנו הצופים כבר לא "עדינים", העין שלנו הורגלה למראות הקשים ביותר, ולכן הקטעים האלימים בסדרה אולי יזעזעו אתכם, אבל לא יגרמו לכם להלם.

העלילה בנויה סביב שתי קבוצות של דמויות מנוגדות, מחולקות לפי מין. בצד הגברי נמצאים אביו של מאדי, שון (ניק רובינסון), וסבו, האנק (בילי בורק), שניהם עם בעיות של אלכוהליזם ופרצי זעם, שאלימותם הייתה בעלת התפקיד הגדול ביותר בפגיעה בחייה של אלכס.

פרסומת

בצד הנשי פאולה, דו-קוטבית ונרקיסיסטית, אמא של אלכס אשר מהווה עליה נטל עצום, יחד עם עוד שתי נשים שמפיחות חיים בעלילה: דניס (בי ג'יי הריסון), מנהלת המקלט לנשים שעברו אלימות במשפחה, ורג'ינה (אניקה נוני רוז), עורכת הדין, שנמצאת בהליכי גירושים ופונדקאות במקביל, שאת ביתה אלכס מנקה.

רוז, מביאה במשחק שלה משהו חד ונוגע ללב מחוסר הביטחון של הדמות רג'ינה, זה משתקף נהדר בסצנה איומה שבה היא "נופלת" על אלכס תוך כדי שהיא אוכלת פאי ושותה יין שרדונה בחג ההודיה.

"עוזרת בית" היא מבחן סיבולת הן לדמות והן לשחקנית, וגם ליכולותיה העסקיות של קוואלי. היא בעיניי התאמה מצוינת לשחק את את דמותה של אלכס הגאוותנית, השחוקה והאובר חשדנית מכורח הנסיבות. הסדרה מוצאת דרכים לעזור לנו להזדהות עם נקודת המבט שלה. כך לדוגמה הדבר הדרמטי ביותר שקורה בפרק הראשון מתרחש מחוץ לפריים, אלכס רחוקה מכדי לראות אותו, ואנו שומעים רק את קולו של הניפוץ, וכך גם היא.

עוד דוגמה לכך היא בבית המשפט, כשאלכס נלחמת על המשמורת על בתה, כל המילים שעורכי הדין והשופטים אומרים הלוך וחזור מתגלגלים לכדי מה שהיא שומעת – ואנו שומעים – רק כביטוי החוזר על עצמו "משפטים משפטים משפטים", קצת כמו בפרסומת לכדור נגד כאבי ראש. מוטיב דומה חוזר כשהיא מדפדפת בין הטפסים האינסופיים שעליה למלא לבקשות עבודה וסיוע כלכלי, המילים בדפים – לעיניה ולנו – הופכות ליותר אישיות, פסימיות והרבה יותר גסות רוח.

כל דרך בה אתאר את הסדרה עשוי להישמע לכם קשה ועגום ללא הרף, אבל זה לא כך. ברגעי השמחה שבאים לעיתים, הניצחונות הקטנים, הפגנות התמיכה הבלתי צפויות, צץ לו ומתגלה המסר האמיתי של הסדרה. המסר הוא שכל אחד מאותם מעשי חסד קטנים הוא אכן מה שיכול לגרום לאלכס להמשיך ולהילחם. ובחזרה למציאות, הרגעים הללו הנמצאים אצל כל אחד מאיתנו, הם אלו שעוזרים לנו לעבור את שגרת היומיום.