ביקורת: "חוצָה את הקו" (Passing), נטפליקס בדרמה על זהות גזעית

נטפליקס ממשיכים ברכישת זכויות להפקת סרטים וסדרות המבוססים על ספרים. "חוצָה את הקו" הוא נובל של הסופרת האמריקנית נלה לרסון, שעבר עיבוד לסרט טלוויזיוני בידי ענקית הסטרימינג. התוצאה: סוגה עילית, המשוועת לייצר שיח בנושא כה חשוב, במיוחד בתרבות האמריקנית פוסט טראמפ.

הסרט "חוצָה את הקו" הוא דרמה חברתית העוסקת בשאלות אינטימיות על זהות גזעית. האם הצופים של נטפליקס ירצו להתכנס ולשאול: "איפה אנחנו עומדים היום ביחס לשנות ה-20 בניו יורק?" או שהסרט יהווה רק "עוד עיבוד" של ספר לתוכן טלוויזיוני.

המושג "עוברת" היה שייך אצלי לעולם הלהטבפא"ק, הכרתי אותו במסגרת פרוייקט התנדבות שלקחתי בו חלק בקהילה הלהטבפא"קית. כשהיו אומרים על מישהי "עוברת" התכוונו לרוב לאישה טרנסג'נדרית שמצליחה לצייר בניראות שלה את מה שאנחנו מגדירים כחברה "ניראות של אישה מלידה", "אישה ביולוגית". על הומוסקסואלים המושג "עובר" התקיים בהרבה חוגים בהם גבר "עבר" כאחד שאינו הומו. "עובר" אחד ש"לא רואים עליו שהוא הומו", חף ממניירות. הביטוי נשאר בחלקים בקהילה, ולעיתים עדיין עולה המושג "עוברת" בימינו. כיום בעיקר בהומור תוך קהילתי, או בכדי ללעוג על נשים סיסג'נדריות שנראותם לא תמיד חופפת לנורמות שלנו כשאנו חושבים על "אישה". בעיקר מבחינת בחירות בסגנון איפור, ניתוחים ולבוש.

אולי בגלל הקונוטציה הכל כך קרובה לקהילה הגאה החליטו בעת תרגום שם הספר לשפה העברית לכנותו: "חוצָה את הקו" ולא "עוברת". שלא יחול בילבול בין נושא הספר (ועכשיו הסרט) שאינו עוסק בזהויות להטבפא"ק אלא דווקא בזהויות גזע. מעניין.

את הסרט ביימה השחקנית האמריקאית שנולדה בבריטניה, רבקה הול, וזהו סרטה הראשון כבמאית. הול מוכרת לנו ממשחקה בסרטים "יוקרה", "פרוסט/ניקסון" ו"גנב עירוני", ואף הייתה מועמדת לפרס גלובוס הזהב על תפקידה בסרט "ויקי כריסטינה ברצלונה".

קצת מעצבן שסרט העוסק בזהויות גזע נמסר לתיסרוט, הפקה ובימוי על ידי נטפליקס לאישה לבנה, אך כבוד כי ניתן לאישה בתעשייה כה מדירה בה מרבית הבמאים הם גברים לבנים. הסקר האחרון שנערך בנושא היה בשנת 2019, על ידי האתר סטטיסטה, בו נתגלה כי רק 10.6 אחוז מבמאי הקולנוע בהוליווד היו נשים, מה שאמנם סימל זינוק עצום לעומת 4.5 אחוז שדווחו בשנה הקודמת לסקר (2018), ועדיין הדרך לשיוויון עוד ארוכה.

יש לציין כי בדוח ההכללה לשנת 2018, אשר התפרסם על ידי "USC Annenberg", התגלה כי מתוך 1,200 הסרטים הרווחיים ביותר שיצאו בין השנים 2007 ל-2018, רק תשעה בוימו על ידי נשים שאינן מזדהות כלבנות, מתוכן: חמישה בוימו על ידי נשים המזדהות כאפרו-אמריקאיות, שלושה על ידי נשים המזדהות כאסייתיות, ואחד על ידי אישה המזדהה כלטינית.

בחזרה להול, אפשר לומר די בבירור כי זו עשתה כאן עבודה מדהימה, סרט הדרמה צולם כולו בשחור-לבן בכיכובן של רות' נגה ו-טסה תומפסון. הול המוכשרת גם הפיקה וכתבה את התסריט לסרט, על בסיס ספרה של הסופרת נלה לרסן. הספר הוא חלק מז'אנרה שלמה של סיפורים שנכתבו בנושא באותה העת, ונקראים "סיפורי מעבר".

סיפורי המעבר מתארים ספרי עלילה או עיון של אדם (או קבוצה) הטוענת לזהות גזעית או אתנית שאין לה (או שאין להם) "בעלים". נרטיבים כאלה מדברים – במישרין, בעקיפין ובחוסר נוחות רבה – על האותנטיות, ההסתרה והופעתה של הזהות האישית; הם גם מדברים על נושאים של סיווג רשמי ומסורתי של זהויות. בסיפורי המעבר הנרטיב המסביר את טענת ה"שונה" – מערער בהכרח את מושגי השייכות והבעלות על גזע ומדגיש שניתן לראות בגזע בנייה או סדרה של מוסכמות.

עלילה מעולה עם הנחיות צילום ובימוי המשחקים בראשו של הצופה

קלייר (רות' נגה) היא אישה שחורה שעוברת כלבנה. היא משכנעת מספיק כדי לרמות הרבה אנשים, כולל ג'ון (אלכסנדר סקארסגארד), בעלה השפל והגזען. לפני שאנו פוגשים את דמותה של קלייר, אנו עוקבים אחר חברתה הוותיקה לכיתה בתיכון, איירין (טסה תומפסון), שביום המסוים הזה החליטה לנסות את כוחה לרמות גם היא את ההמון. היא נכנסת בעצבנות למסעדה של לבנים ומתיישבת. בחירת הצילום של הבמאית הול, מחוזקת בצילום מדהים בשחור-לבן של צלם הקולנוע הספרדי, אדוארד גראו, וכאן בסצנה סוקרת המצלמה במבט ארוך את פניה של איירין מתחת לכובע שהיא מושכת מטה מספיק כדי שלא לעורר חשד.

אנחנו הצופים, מתחילת הסרט ישר מחפשים ומתעסקים ברמזים, כמו רכלנים, "האם היא כן, האם היא לא? אבל היא לא נראית, לא?", זו גם התחושה המותחת שרוצה הבמאית לגרום לנו. המצלמה בהובלת הול לוקחת את נקודת המבט של איירין, מסתובבת ומבחינה במהירות בדמותה של קלייר. עינית המצלמה משתהה עליה במשך זמן היוצר אי נוחות. אנו חשים בהיכרות אפשרית בין השניים, אך חוסר הוודאות הרגעי תלוי באוויר.

קלייר יוזמת מפגש, והשתיים חולקות זיכרונות ישנים ואת מטרת הבילוי הסודי הנוכחי שלהן. קלייר משתפת את איירין כי היא בעיר ניו יורק בגלל שבעלה מנהל עסקים בה, היא מפלפלת בעדנה את השיחה בחדשות ורכילות מעיר הולדתה. במהלך שיחת החולין, איירין מזכירה את בעלה בריאן (אותו משחק אנדרה הולנד) ואת שני בניה איתם היא חולקת ביתה בהארלם. ג'ון מוצג בצורה רשמית יותר מאשר תיאור מילולי כאשר הוא מפריע למפגש המחודש של שתי החברות. הוא חושב שאיירין היא לבנה כמוהו, ו-איירין במהלך ההתחזות לא מתקנת אותו ומצחקקת עימו. הוא מזהה מישהי שמסכימה עם השקפת עולמו, ומסיר את המגננות מכיוון שהוא חושב שהוא בין חברים.

הסצנה הזו היא אחת הסצינות הטובות ביותר של תומפסון בסרט. הדיאלוג הנורא על פני השטח בינה לבין ג'ון עשוי להסיח את דעתה ממה שהיא עושה, ומתמקד במהירות שבה היא מצליחה לשמור על עצמה בתוך "המעבר" כששפת הגוף שלה כמעט בוגדת בה. ג'ון מזכיר כמה הוא שונא אנשים שחורים, ולאחר מכן הוא מציין שגם קלייר שונאת אותם, אבל "הופכת כהה יותר ויותר בכל שנה שאנו יחד". התכונה "המדאיגה" הזו מקנה לה (לקלייר) את הכינוי "ניג" (קיצור של מילת הגנאי מלעז "ניגרו"), שג'ון רואה בה גם מונח של לעג וגם חיבה. לרגע, נראה שאיירין עשויה להוציא את קלייר מן "המעבר" בפני הגבר השחצני שלה, והמתח ש-הול ושחקניה מייצרים הוא מרגיש לרגע כמו סצנת מרדף בסרט אקשן.

למרות שאיירין לא רוצה שום קשר עם קלייר אחרי המפגש הקשוח הזה, היא לבבית כשקלייר מופיעה על סף דלתה ללא הודעה מוקדמת. החברות ביניהן מתעוררת מחדש, חלקית מתוך סקרנות ואולי יותר מתוך קצת אשמה. מבלי להקריב את זהותה השחורה, איירין חיה את חייה בקצב משלה. אבל היא למעשה מתנשאת וסוג של פריווילגית בעצמה, אנו מגלים כי בעלה רופא, וכי יש לה עוזרת בית, והיא אינה מתעסקת בענייני בישול, בניגוד לקלייר שחולמת על לחזור למטבח ולבשל.

במהלך מפגשים חברתיים למען "ליגת הרווחה לאנשים המזדהים כשחורים", קלייר היא מקור מתמיד לקסם, מהגברים ההמזדהים כשחורים המתעלפים על יופיה הבהיר, ועד לסופר לבן נודניק בשם יו (ביל קאמפ), שאמור להיות בעל ברית אבל מגיע כמי שמתבונן באנשים שחורים כאילו הוא צופה בספיישל של נשיונל ג'יאוגרפיק. יו שואל את איירין למה קלייר באה למסיבת ריקודים בהארלם אחרי שהיא "נמלטה" מבחינה טכנית מקיומה השחור, וזו עונה לו שהיא שם "מאותה סיבה שאתה. לראות שחורים", זו שורה טובה, כמו הרמה להנחתה שנתנה לנו להבין שלדמותה של איירין שיניים חדות יותר ממה שההומור שנאמר כאן מרמז.

בעלה של איירין, בריאן, מהרהר על כמה קלייר משתוקקת להיות שוב בין אנשיה, וכיצד האושר הזמני שלה משליך על מחשבותיה של אישתו. המצב מחמיר כשנראה שלבריאן יש יותר מאשר עניין ידידותי בחידה הזו שרוצה לקבל גם את השחור וגם את הלבן שלה. דמותה של קלייר היא חידה, עד כמה שהשחקנית רות' נגה טובה, פרשנותה של הדמות נותרה בעיקר לנורמות שהצופה או המתבונן בה מבין, כל אחד שיצפה יראה משהו אחר לפי עולם הערכים שהוא קרוב אליו, היא עמומה.

הול, גראו, העורכת סבין הופמן והמלחין דבונטה היינס עושים עבודה מצוינת בהטלת כישוף היפנוטי על הקהל. זהו סרט בקצב מכוון עם מצבי רוח עוטפים שמרגישים כמו תנועות סימפוניות. יש כאן נושא כבד מאוד וקשוח, אבל "חוצה את הקו" הוא לא הסיפור שאתם חושבים, אין כאן דחיפה פוליטית לפה של הצופה אלא לעיתים אפילו בדיוק הפוך. כשבריאן מנסה להזהיר את בניו ובצדק מפני הצרות הגזעניות שהם יתמודדו איתם בעולם, איירין טוענת שצריך לתת להם לחיות קצת בתמימות בצעירותם. הסרט כולו מתקיים במעגל תמידי של "לגעת – לא לגעת", איזון מופתי של קו העלילה. למרות שאנו צופים את הסוף, הוא מגיע עם כמות מפתיעה של אמפתיה ועצב.

"חוצה את הקו" הוא סרט טוב מאוד שבוחר להתייחס לנושא מאוד עדין ונפיץ, אני מתאר לעצמי שמי שיגש אליו ויחפש דיוקן כללי יותר של פרקטיקת שיח זהויות גזע כמו שאנו עדים לו בימינו אנו, ינחל באכזבה מסוימת. עם זאת, הסרט העלילתי הראשון של רבקה הול זוכה להישגים ברמה גבוהה למדי בכל מה שהוא מתכוון לעשות בעיניי.

הסרט זמין לצפייה ישירה כעת בנטפליקס.