ביקורת: "משחק הדיונון" עונה 1 גאונית – תתכוננו לבינג'!

העונה הראשונה של הסדרה משחק הדיונון (Squid Game), של נטפליקס שוחררה ב-17.09.2021. מאז שיצאה כולם ממש משבחים, התיישבתי לצפות ולבדוק. הישר לתוך הפרק הראשון כבר הבנתי – זוהי יצירת אומנות צבעונית שעוסקת בשאלות בין חיים ומוות. במצב הכלכלי של היום, מי לא היה רוצה 45.6 מיליארד וון דרום קוריאני? או בשקלים: 124 מיליון.

כמה רחוק אנחנו מוכנים ללכת? שאלה שפונה ישירות לאגו שלנו, ולכן הרוב המכריע יענה "כמה שצריך". אבל בבסיסה התשובה הזו רחוקה מן המציאות. לפעמים מה שצריך נוטה להיטשטש במישורים הלא מוסריים ורק ברגע האמת אנו מבינים את גבולותינו. ולכן השאלה הזו חוזרת על עצמה לעתים קרובות בספרים, סרטים וסדרות.

"משחק הדיונון" המאורע החדש של נטפליקס, הפתיע בסחף אחריו את ענקית הסטרימינג, יוצרי הסדרה והצופים. הסדרה זכתה לאפס יח"צ; בשונה מאוד ממסעות השיווק הנרחבים שהוענקו להצלחותיה האחרונות של נטפליקס (ברידגרטון והכתר). ובכל זאת מאז השתחררה היא הפכה לסדרה הדרום קוריאנית הראשונה שמגיעה לראש טבלאות הדירוג בנטפליקס. אם לדייק הסדרה הכי נצפית בכל נטפליקס עד כה. כשמנתחים את זה, אולי היה אפשר לשים לב לזה, כי בין ההיבטים שמצליחים בתוכן פופולרי יש אחד מאוד ספציפי, והוא ההתמכרות לאלימות מוגזמת שאט לאט נותנת תשובות.

"הישרדות" אבל על ספיד

אנחנו רואים את זה בסדרות הסרטים של "המסור", "משחקי הרעב", "הטיהור", ועוד אינספור אחרים. היוצרים התחילו מן הנקודה הזו והוסיפו לה עוד התמכרות שיש לנו הצופים, והיא לראות אנשים בבידוד בסביבות מאתגרות, דוגמת "האח הגדול", "אי האהבה", "הרווק", "הישרדות" ועוד. ההנאה כפולה מכיוון שנותנים לנו הצופים ממש כמו בריאלטי לחשוב אסטרטגית מי ינצח ולנתח התנהגויות. האתגרים שנתונים בפני הדמויות בסדרה הם ממש כמו לצפות באחד המסלולים של "נינג'ה ישראל" או "הישרדות" אבל על ספיד.

במובן הזה, אנחנו הצופים יודעים לחזות בערך מה יקרה, על סמך דברים אחרים שראינו בעבר. אך "משחק הדיונון" מובדל בעיניי במימוש ובאופן הביצוע המבוסס על הרעיונות שאנו מכירים. הסדרה יודעת שהציר המרכזי שלה חולני אך יחד עם זאת היא מבדילה שדבר זה לבדו לא ייתן לה מקום של כבוד, כי כדי שהצופים יבכו ממוות של דמות או ישתוקקו לניצחון יש צורך להשקיע בעלילה, בדמויות ולייצר לנו הצופים בראש את המחשבה כי לדמויות יש מגוון אפשרויות טובות יותר לבחור בהן. מה שהופך את הסדרה לכזו מיוחדת וטובה הוא ההיבט האנושי שבה, תהליכי ההזדככות שחווים הצופים הם מטורפים.

1, 2, 3 – דג מלוח!

למעלה מ-400 איש בתלבושות בסגנון שנות השמונים מתייצבים כדי להשתתף במה שהם חושבים שהוא רק משחק. המשימה שלהם היא להגיע מצד הכניסה של החצר לצידה השני, ולעמוד בפריז (לקפוא) כאשר בובת פלסטיק ענקית מפסיקה לשיר. כמו במשחק הילדים "1, 2, 3 – דג מלוח!", רק שכאן אם זזת ולא עצרת, אז תקבל כדור בראש. במהירות שיא, גופות מתחילות להצטבר על המגרש. דמות מסתורית, המביטה בזירה הספוגה בדם, מפעילה מוזיקת ​​רקע. הקלאסיקה "Fly me to the moon" משנות החמישים מתחילה להתנגן בעוד פסלונים מינייטורים של זמרת ונגנים רוקדים לצלילה.

עם דמויות מגוונות וקצב נכון, כבר בפרק השני הסדרה לוכדת אותנו במעגל האלימות וחוסר התקווה, והיא מציגה לנו את אופציית הבחירה הדרמטית, "מה אם" של כל הדמויות הראשיות, וזאת רק כדי להבין שהם זקוקים למשחק כמעט כמו שאנחנו רוצים לראות אותם. חייהם מוצגים באופן שגורם לנו להרגיש מאוימים שעלינו לצפות בהם משחקים, מהעובדה הפשוטה, או הלא פשוטה, שאנו מרגישים מחוברים.

דונג-היוק הוונג כתב וביים את כל פרקי הסדרה, כך שלא במקרה מורגש הקשר בין התפיסה החזותית של המשחקים, הייאוש של השחקנים עצמם, והקשר שלנו איתם כדי ללמוד את סיפוריהם. אבל אני חייב להודות שלפעמים הרגשתי שהוונג (50) מזלזל קצת באינטליגנציה של הקהל, ולא ממש הצליח להציג פלאשבקים לשיחות מן העבר של הדמויות מבלי שזה ייראה מיושן, ומוגש בכפית זהב עד הפה. בנוסף לזה הרגשתי בצפייה בסדרה קצת מרומה מהקו הנרטיבי של השוטר, שמסתובב ומסתובב אך מסתיים בשום דבר. אפילו לא בהצגה בפנינו של הצד השני של הנבל החד ממדי, כלומר הראו לנו מי הוא אבל הסיפור היה שטוח מאוד.

בין "פרזיטים" לעלילת "משחק הדיונון"

הסדרה מהממת מבחינה ויזואלית, אורות וצבעים עזים, קרקס בתוך המתחם של התחרות, מסכות ותלבושות מקוממות, העירוניות הסיאולית ומנגד חיק הטבע הטרופי. ויזואליה המחפשת ויראליות אבל בצורה מסקרנת. זה בהחלט לא צירוף מקרים שהסדרה הזו מגיעה אלינו אחרי "פרזיטים" בעיניי. קווי הדמיון של הסאבטקסט שלהן חושפים דרום קוריאה מוכוונת מעמדות, או ליתר דיוק חברה מעמדית על יכולתיה לבצע אקסטרפולציה (שיטה להעריך בקירוב נתונים לא ידועים על סמך נתונים ידועים) לכל העולם. הסרט פרזיטים והסדרה משחק הדיונון שניהם מציגים מציאות טרגית. ההבדל בין הסרט לסדרה, הוא כזה שהרעיון של המשחקים האלה לא נשמע כל כך מופרך בעולם בו אנו חיים כיום.

פשטות המשחקים הקטלניים, אליהם מתנקזים הפרקים, מגישים לנו מסלול לעולמות הפנימיים של דמויות הסדרה. ככל שכל משחק מתרחש, אנו מתבוננים בהנצחה של רחמים או אכזריות, ועד לעיסוק ולהבנה של מה מסוגל לעשות אדם על סף מוות. המבט הבלתי נקי הזה על איך הייאוש משנה אותנו, הופך כל פרק למרגש ברמה שהוא. השאלות שנידונות במרכזה של הסדרה הן: כאשר לוחצים עליך, מה הגבולות שלך? מה היית מוכן לעשות? האכזריות המצמררת של התשובה בפרקים המתקדמים של הסדרה בהחלט מכריעים לכדי תשובות שלא כיף להבין.

לסיכום, הסדרה מסווה את השיח החולני החברתי שלה, מציגה קאסט דמויות מפואר שמתהדר באלמנטים ויזואליים ממכרים, שבסופו של דבר מהווים מתכון להצלחה אדירה, וכל זה מוגש חם עם תוספת של הופעות מרהיבות של מצבים לא טבעיים בחיי הדמויות. הטוויסט הסופי אינו מפתיע כשהוא נחשף, והוא מותיר בנו טעם מריר שהדברים הם בדיוק כפי שהם, בין אם נרצה ובין אם לאו.