מגוון ללא הכללה ושייכות: ציון נ' לנפתלי

"חריקות מסוג התפטרויות או איומים מפורשים על פירוק הקואליציה כדי להגיע למצב של סחיטה – הם מסוג התרבות שאנחנו לא רוצים" משה בר-נתן חג'ג' שואל על מגוון, הכללה ושייכות בכנסת ה-24.

הממשלה התפרקה. עם כל הרגשות המעורבים סביב האירוע הזה, אני לא אכנס לדיון הפוליטי של הנושא, הרבה נכתב עליו מאז ההודעה ועוד הרבה יכתב. מה גם שאני לא פוליטיקאי. אני מבקש להתייחס לניסיון לייצר תהליך מרתק של מגוון, הכללה ושייכות כמקרה בוחן שאפשר ללמוד ממנו הרבה. אני אתייחס לאופן שבו הניסיון לעשות מגוון הצליח, אבל בהכללה ובשייכות הממשלה הזו קיבלה נ'.

במגזר העסקי הנושא של מגוון והכללה מתחיל לתפוס תאוצה. ראשי התיבות של DIB מייצגים שלושה פרמטרים שדרכם אפשר לבדוק עד כמה הארגון הוא ארגון שעושה דרך לטובת העובדות והעובדים, וכפועל יוצא, עושה הרבה לטובת עצמו. תהליך בריא של מגוון, הכללה ושייכות מייצר יציבות בתוך הארגון, מעודד יצירתיות והרווח היוצא מכך הוא מעבר לרווח הכלכלי. 

אז מה זה בעצם מגוון, הכללה ושייכות?

ה-D מסמלת את המגוון. המגוון הוא הייצוג. ככל שהמגוון רחב יותר, כך נראה עוד ועוד א.נשים מזהויות שונות המרכיבות את החברה הישראלית. ה-I מייצגת את ההכללה. עד כמה א.נשים לוקחים ולוקחות חלק בתהליכים ארגוניים או בתהליכי קבלת החלטות. וה-B מייצגת את השייכות. השייכות היא תוצר של השלבים הקודמים, והיא שמה לנו כמראה עד כמה המאמצים שאנחנו נעשה בנושא של מגוון והכללה נושאים פרי, ואכן העובדת או העובד מרגישים ששומעים ורואים אותם.  

אחרי שהבנו את החשיבות של כל אחת מהאותיות הללו, ומה שעומד מאחוריהן, אפשר לדבר על הממשלה שזה עתה התפרקה – ממשלת בנט-לפיד, שהיא בין הממשלות המגוונות שידעה מדינת ישראל. הממשלה הזו הצליחה להכיל בתוכה מגוון רחב של זהויות פוליטיות. בתוך הזהויות הפוליטיות, הממשלה הזו הצליחה להכיל גם מגוון אנושי שכל אחד ואחת באה מרקע אחר. נכון, אולי יש עוד ייצוגים שחסרים, אבל מבחינת ההתקדמות בנוף הפוליטי, זה היה שינוי מרענן. 

אם מדברות על גיוון ומגוון, זה קרה. לא בצורה מושלמת, אבל זה בהחלט סימן איזושהי אופטימיות זהירה. אמנם מספר חברות הכנסת (35) ירד מהכנסת הקודמת (38), אך אנחנו עדיין יכולים ויכולות לראות יותר ייצוגים בקואליציה מאשר הייצוג הגברי ההגמוני, כמו לדוגמה חמישה חברי כנסת הומואים (אני עוד מחכה לראות ייצוג של חברות כנסת לט"ביות).

לא טוב היות הגיוון לבדו

אולם, הגיוון לא יכול לעמוד לבדו. כשלוקחים קבוצות שונות בעלי אינטרסים שונים למען מטרה גבוהה, כמו הדאגה למדינה שלנו – ואתןם מוזמנים ומוזמנות לתרגם את זה לארגון שלכםן, צריך לוודא שהקולות מהקבוצות השונות נשמעים ומקבלים מענה. אני, כמו רובנו, יכול רק לנחש מה קרה בדלתיים סגורות, אבל מהאופן שבו הספירלה הזו נחתה על הרצפה וכל סימני האזהרה היו שם – אני יכול לתת ניחוש מושכל על מה לא מדברים, ואולי אפילו היווה את נקודת העיוורון של המנווטים של הספינה הזו. 

אחרי שסימנו וי על המגוון, אנחנו נתחייב להשלים שני תהליכים שהם קבועים וארוכים, וההתחייבות הזו נוגעת לשימת לב לפרטים שמרכיבים את הקואליציה שבנינו. לכן, נצטרך לדאוג להכללה ולשייכות. בעוד ההכללה נוגעת לקבלת ההחלטות, היא מאפשרת לכל מי שהוא חלק מהקואליציה להשמיע את קולו או קולה. על שולחן הדיונים יפגשו כל מי שלקח את עצמו להיות חלק מהמערך הזה.

צריך וכדאי לקחת בחשבון שלא כולם יקבלו את מה שהם רוצים, כי בכל זאת, במקרה הזה, יש מדינה שלמה לנהל. בראיונות לתקשורת, מעל דפי החדשות כמעט כל חברי הקואליציה חזרו על המנטרה שאמנם הם לא מגיעים מאותה אג'נדה פוליטית, אך הם מחוייבים למשימה. קולם של כולם נשמע, על פניו. כולם ידעו להגיד את זה. 

ציון נ' לנפתלי, על שום מה?

איפה התחלתי לחשוד? כאשר חברים וחברות בקואליציה החלו להשמיע חריקות. כן, זו לא אמורה להיות מכונה משומנת בהתחלה, אבל חריקות מסוג התפטרויות או איומים מפורשים על פירוק הקואליציה כדי להגיע למצב של סחיטה – הם מסוג התרבות שאנחנו לא רוצים באף ארגון. הכוח לא אמור להיות אצל מישהו אחד, אלא המשימה או מטרת העל אמורה להיות אל מול עיננו, וכאשר אנחנו רוצים ורוצות לדרוש, הדיאלוג המקדם מאוד חשוב. חשוב להוסיף, ביקורת היא דבר חשוב – אך העוצמות המתלוות לביקורת אמורות לאותת לנו לאן הרוח נושבת. 

אז מה בכל זאת קרה, אם נחדד עוד קצת? תחושת השייכות לא הצליחה להתממש. אם המגוון התקיים, וההכללה הצליחה להרים את ראשה, החברים והחברות, במיוחד אלו שבראש, לא הצליחו במבחן השייכות. ומהי שייכות? שייכות היא התחושה שעובד או עובדת (בכל מגזר) מרגישה או לא מרגישה ביחס למנגנון שבו היא נמצאת. שייכות היא פרמטר קרדינאלי לחיבור בין הקצוות השונים ודרך השייכות הזו מצליחים לייצר את הערבות ההדדית ואת הדבקות במשימה (אם להשתמש במונחים מילטנטים). 

קריאת השכמה לקראת הבחירות לכנסת ה-25

כאשר עובד או עובדת צריכה להשתמש בכוח או באיום כדי לקבל את מה שהיא רוצה, כמו שראינו חברי כנסת מהקואליציה עושים ועושות לא פעם, ביציאה דרמטית לתקשורת באומרם "במצב הקיים לא אוכל להמשיך, זה נוגד את מצפוני" או בכל צורה אחרת הדומה לצורה הזו – פרמטר השייכות לא קיים. עובד או עובדת המרגישים שייכים – מרגישים שהם נשמעים ומרגישים שתמיד יש עם מי לדבר. כאן היה ברור שהמשחק הפוליטי, משחק האגו והכוח, כנראה נשא יותר משקל מאשר הרצון של ראשי הממשלה – המכהן והחליפי להביא בשורה של התנהלות חדשה. 

לייצר מגוון רק כי צריך או רק כי זה נראה טוב לא יכול לעמוד לבדו. הוא חייב להישען על ההתחייבות לעבודה עקבית ועיקשת על מקום לכל אחד ואחת שהסכימו להיכנס לקונסטלציה הזו. בלי לדבר על הכללה ועל שייכות, קל וחומר מבלי לעבוד בזה – הנושא של מגוון מתפוצץ כ-לא היה, וחבל. פוטנציאל הממשלה הזו להציג איך קבוצות שונות יכולות לעבוד ביחד לא התממש, נשאר לקוות שנלמד את הלקח להבא.