חתונמי 5, החתונה הגאה היא של הגייז או ההומואים?
"יעיזו לתת לנו, הצופים והצופות, הצצה לקושי הגדול שמתחיל באיסור חוקי להתחתן במדינה הדמוקרטית שלנו?" משה בר-נתן חג'ג' על החתונה הגאה שחיכינו לה.
"זה בסדר, אתם יכולים להיות הומואים, אם כבר יצאתם מהארון – אבל מה הלאה? איך תהיה המשכיות? לא נשאר מקום לכל מי שלא רואה את עצמו על הספקטרום ההורי". משה בר-נתן חג'ג' צפה אמש (שבת) בפרק "החתונה הגאה" של חתונמי. למרות התזמון הנהדר של "אם אשכחך ירושלים" – הוא כן התרגש, אך לא התרשם.
כמה הייפ היה סביב פרק החתונה הגאה של חתונה ממבט ראשון. המתנו כולנו בסבלנות 5 עונות שלמות כדי לראות חתונה גאה. יותר נכון, לפי הרעש, המתנו לחתונה של הומואים. חתונה של הומואים זה הכי נדרש, בטח בעקבות השנים האחרונות עם המחאות הגאות על פונדקאות וזכויות לקהילה הגאה… סליחה, זכויות להומואים. התהליך התקשורתי של הייצוג הלהט"בי מקבל חיזוק בשנים האחרונות בעולם. בנטפליקס לדוגמא אפשר לראות שלל תכנים עם ייצוגים שונים לכל הקשת הלהטבפא"קית. ובעצלתיים, בישראל אנחנו מתחילים להדביק את הקצב.
הפרק נפתח בהיכרות של גיא. הבחור בן ה-39 שלא מסוגל להוציא את המילה הומו מהפה. לא פשוט לגדול כהומו בפריפריה. לא פשוט לגדול כהומו בחברה הישראלית. ובכל זאת, בחור מרשים, מצודד ומסודר גם מבחינת עבודה וגם מבחינת הדירה המוקפדת. כל דבר במקום.
לעומתו, מתן בן ה-33, קליל יותר, צעיר ברוחו ומוכן לאהבה. רופא שיניים בצה"ל. האם הרמטכ"ל מעודכן? כן, עברנו כברת דרך ארוכה עם צבא ההגנה, אבל גם היום – לא פשוט להיות לובש מדים ומחוץ לארון. ובכל זאת, הוא עושה זאת בשמחה ובאהבה. שליחות שכזו.
השמחה בקרב הקהילה הגאה סביב הייצוג ההומואי בפריים טיים עדיין מרגש כמו ערב זכייתה של דנה אינטרנשיונל באירוויזיון אי אז ב-1998.
אבל יש כמה דברים שכדאי לצלול אליהם לעומק. לא בשביל להעכיר את האווירה – אלא כדי לתת פרופורציות לשמחה הגדולה הזו. נתחיל מהכבד אל הכבד. כן, אין דברים קלים בעומק.
מלאכת מחשבת: כרטיס הכניסה לחברה הישראלית
הדבר הראשון הוא היציאה מהארון. הפחד הזה שאופף כל מי שיודע או יודעת על עצמה עוד בגילאים המוקדמים, הפחד מלאבד את המשפחה או לאכזב את המשפחה. והמשפחה היא בסך הכל משפחה הטרונורמטיבית שרוצה נכדים. כי נכדים זה ה-כרטיס כניסה לחברה הישראלית. זה בסדר, אתם יכולים להיות הומואים, אם כבר יצאתם מהארון – אבל מה הלאה? איך תהיה המשכיות? לא נשאר מקום לכל מי שלא רואה את עצמו על הספקטרום ההורי.
שני הסטים של ההורים, גם מהצד של החתן וגם מהצד של החתן נרגעו מאוד ששמעו שהבנים היקרים שלהם מתכוונים להביא ילדים. נכון, עדיין לא נכנסנו לעובי הקורה כדי להבין מאיפה הילדים האלה יבואו, אבל כבר אמא של מתן שמחה ש"הילדים לא יצאו נמוכים". באותו רגע שהיא אמרה את זה, קיבלתי בוואטסאפ מחבר "סירייסלי? היא לא מבינה איך הומואים מביאים ילדים??". כן, כנראה שהיא לא מבינה. מה אכפת לנו איך ילדים באים לעולם ומי משלמת את המחיר על זה שלא לדבר על העלויות המטורפות של פונדקאות – העיקר לזכות בתואר סבתא. אני בטוח שאין כאן כוונה רעה, אבל גם מחשבה אין ממש.
הדבר השני הוא הייצוג ההומואי המצודד. כן, פתחתי עם זה – אבל זה מתחזק לנוכח הביקורת על "מידה 44" שעלתה. האם אין אפשרות למישהו או מישהי שלא עומדים בסטנדרט הטלוויזיוני למצוא אהבה? כן, מוכרים לנו פנטזיה, וזה נחמד – אבל נדמה שאין שמץ של ביקורת על מה זה עושה לצופים ולצופות הצעירות. לא כל ההומואים מוצלחים, לא כל ההומואים יפים, לא כל ההומואים חובבי ספורט, ורק על מנת להסיר ספק – לא כל ההומואים יבואו איתך למסע קניות. גיא ומתן נראים רגישים וחמודים בפני עצמם אבל הייצוג הזה של המוצלח, של אלו שאולי הם הומואים, אבל הם מוצלחים ותורמים לחברה הישראלית – לכאלה יש מקום בפריים טיים. אבוי, מה קורה למי שלא מצליח או מצליחה לעמוד בציפיות החברתיות?
במקרים רבים נוח לקהילה ההטרוסקסואלית לקבל אותנו אם אנחנו עוברים "חלק" בגרון. כל עוד אנחנו מתלבשים בהתאם למגדר, עדיף עם קול נמוך יחסית וחלילה אם נלך בשדרה עם צפורניים משוחות בלק. מורתי, גילי הרטל, כתבה על כרטיס הכניסה הזה לחברה הישראלית שלהט"ב כל כך צריכים כדי להפוך להיות אזרחים מן השורה,על כך שלהט"ב מאמצים מנגנונים הטרוסקסואלים כדי להיות חלק. המקרה של החתונה כאן, לא שונה.
הדבר השלישי הוא החתונה עצמה. מפגן הטרוסקסואלי מהמעלה הראשונה. ולא די בכך שזה מפגן הטרוסקסואלי, החתונה הזו מתכתבת עם כללי החתונה המסורתית שאנחנו מכירים ומכירות מהמשפחות שלנו. "אם אשכחך ירושלים…" הם אומרים בתזמון נהדר עם מקצב שכל הקהל יוכל להצטרף רק אם ירצה. אותה ירושלים, סמל היהדות שאנחנו מצווים לזכור, היא היא הגורם המרכזי להדרה של להט"ביות מהחברה הישראלית. בעוד ילדים וילדות נזרקים ונזרקות מהבית בשל היותם להט"ב בשם המסורת או הדת, מקומה של ברכת שבירת הכוס בחתונה גאה מוטלת בספק גדול. על הרצון להיות חלק מהמרכז החברתי, צריך לשלם. צריך ללכת לפי הכללים כדי לדמות משהו שהוא לא אמיתי ולא יכול להיות כזה.
ציפיות למסר חברתי אפשר שיהיו?
בשורה התחתונה, הייתי מצפה מהמפיקים של התכנית לצאת קצת מהקופסה. אם כבר חתונה גאה, לעשות אחת כזו שקצת מערערת על הבנאליות של חתונות בישראל. משהו שייתן לצופה להבין שקורה כאן עניין גדול שאנחנו, בתור חברה ישראלית-שמרנית, צריכים לתת עליו את הדעת. אני בטוח שגם אם ההפקה של התכנית הייתה חושבת על חתונה עם מסר חברתי, אירוע שהיה מעביר את הקושי של הקיום הלהט"בי בחברה שמונעת מדת, היא עדיין הייתה מוצאת את הדרך להגיע לליבו של הצופה ההטרוסקסואל יחד עם רייטיניג מכובד.
לא די בכך שהחתונה היא בעלת מאפיינים דתיים, הצחוק הוא עלינו, הלהט"ב. שכן אם באמת הדבר יתבשל לכדי חתונה אמיתית – יצטרכו השניים לטוס למקום שמאפשר נישואים אזרחיים כדי שיוכרו במוסדות המדינה כנשואים.
עם כל זאת, אי אפשר לנתק את הרגש מתוך החוויה הזו. גם אני כצופה, התרגשתי. אין ספק שקשת יודעים להפיק ריאליטי טוב. אני מחזיק להם, לגיא ומתן, אצבעות. מאחל להם (ולקשת) שיצליחו להראות שזוגיות גאה היא בסך הכל זוגיות. עם כל המורכביות שיש בכל זוגיות אחרת, ואולי אף יותר. שיעיזו לתת לנו, הצופים והצופות, הצצה לקושי הגדול שמתחיל באיסור חוקי להתחתן במדינה הדמוקרטית שלנו, ממשיך בבירוקרטיות של מוסדות המדינה ונותן טעימה מההתמודדות עם להט"בופוביה שנמצאת בכל מקום, בצבא, במשפחה, ברחוב, בעיר הקטנה ובעיר הגדולה.
